סוסים הם בעלי חיים חברותיים מאוד, ובידודם גורם להם סבל רב, בדיוק כמו לנו. בעלי סוסים רבים מתעלמים מהעובדה הזו, וחושבים שחברתם מספיקה לסוסיהם. מגדלי סוסים שהקדישו לעניין מעט יותר מחשבה וניסו להחזיק את סוסיהם ביחד, גילו שהקבוצות הטבעיות שנוצרות כך מסייעות לסוסים בפיתוח "כישורים חברתיים". יכולתם של הסוסים האלה להתמודד עם לחצים משתפרת, הם רגועים יותר בסביבה זרה, ובאופן כללי אישיותם מאוזנת יותר מזו של סוסים המוחזקים בתאים מבודדים.
כמקובל, התברר שהחשש ממאבקי שליטה בין סוסים שמשכנם משותף היה מופרז לגמרי. נראה שקשרי ידיות בין סוסים חשובים להם יותר ממאבקים על מעמד. כדי להבין מדוע זה כך, יש לבדוק את ארגונם החברתי של עדרי סוסים בטבע.
עדרי סוסים בטבע מונים בין שניים לעשרים ואחד פרטים, אבל רובם מונים בין שלשה לשבעה סוסים. קבוצה טיפוסית מורכבת מזכר בוגר, מכמה סוסות ומסייחיהן. במילים אחרות הארגון הטבעי של חברת הסוסים הוא מעין הרמון, שבו הזכר אינו מרשה לזכרים בוגרים אחרים להתקרב לסוסותיו. הסוסות מגוננות בלהט על סייחיהן בשנה הראשונה לחייהם, אבל בשנה שלאחר מכן, כשנולד להן הסייח הבא, הצאצאים הבוגרים יותר עשויים למצוא את עצמם בצרות. הדבר נכון במיוחד לגבי סייחים זכרים. בהגיעם לגיל שנה וחצי, הסוס הזכר הבוגר מתחיל לתקוף אותם ולגרש אותם מהקבוצה, ועליהם לסגת למרחק בטוח ולהקים לעצמם קבוצת רווקים קטנה. גם חלק מהסייחות עוזבות את הקבוצה, אף על פי שהזכר אינו תוקפני כל כך כלפיהן. הסייחות הצעירות עשויות להתרחק מהקבוצה ולהצטרף לקבוצת רווקים. בקבוצה זו יקום זכר שליט, שכעבור זמן מה יבסס את מעמדו כראש ההרמון, יאסוף סביבו עוד סייחות ויגרש את חבריו הזכרים.
דרך חלופית הפתוחה בפני זכר צעיר ונמרץ בקבוצת רווקים היא לקרוא תיגר על זכרים בוגרים שכבר הקימו לעצמן הרמון. ניסיונות השתלטות כאלה תמיד מובילים ללחימה רצינית בין המלך לבין הטוען לכתר. המלך תמיד מנצח , אלא אם כן הוא מתחיל להיחלש, אם הוא פצוע או אם הוא לוקה בבריאותו מבחינה אחרת. כאשר הסוס מגיע למצב עצוב שכזה, ייתכן כי יגלה שאין בכוחו להביס את הזכר הצעיר ולגרש אותו. במקום זאת, הוא מסתלק משם בגניבה ומשאיר את קבוצת הסוסות שלו בידי המלך החדש.
המילה "מנהיג" לא הוזכרה בקשר לזכר השליט, משום שבמציאות סביר יותר שהוא יונג ולא ינהיג. הוא אמנם "הבוס", אך אינו רודן. למעשה, הוא עובד קשה על ארגון הקבוצה, אך את ההחלטות מתי לנדוד למקום אחר ובאיזה כיוון ללכת מקבלות, בדרך כלל, הסוסות שבקבוצה. הסוס, שרואה אותן עוזבות, מצטרף כדי לפקוח עליהן עין.
רוב הזמן, הסוס הזכר מסתפק בהליכה אחר הסוסות והסייחים, אבל כמו כלב רועים מסור הוא פעיל מאוד בכינוסם. הוא מרשה להם לנוע בקבוצה, אבל אינו יכול להרשות להם להתפזר. כדי לכנס אותם, הוא מתרוצץ סביבם בתוקפנות, אוזניו משוטחות וצווארו המתוח מתפתל אנה ואנה.
בעבר נהגו לומר שבכל קבוצת סוסים יש "מערכת מעמדות" נוקשה – מערכת של כללי עליונות ונחיתות, המבטיחה שכל סוס יידע תמיד את מעמדו המדויק ביחס לכל האחרים . כיום ידוע שהדבר אינו לגמרי נכון. למעשה, קיימת מערכת משתנה ומתחלפת של יחסי שליטה, וההקשר ממלא תמיד תפקיד חשוב. סוס יכול לשלוט באחר בהקשר חברתי אחד, אך יכול להיות נחות ממנו או שווה לו בהקשר אחר. המורכבות הזאת נובעת מהעובדה שלסוסים יש זיקה חזקה מאוד לבני מינם. כלומר, הם מפתחים קשרי חיבה חזקים מאוד זה עם זה, ויצירתו של קשר חזק כזה יכולה לשבש את מערכת המעמדות הפשוטה הרגילה, ולעשות אותה מורכבת הרבה יותר.
המבנה הזה מתגלה מיד לעין כאשר צופים בסוסים המוחזקים בקבוצות ולא בתאים בודדים. סוסים כאלה מתחילים עד מהרה להפגין העדפות אישיות כלפי סוסים מסוימים, ותיעוב כלפי אחרים. הדבר מוביל למריבות על תשומת לב, ולמגוון של שותפויות וקשרים שיתערערו רק במקרים שבהם אין די שטח, כאשר אוכלוסיית הסוסים גדולה מדי או כאשר יש משאב מסוים שגורם למחלוקת בלתי נמנעת.
אז, ורק אז, יתחילו קשרי הידידות להתרופף או להתנתק. שכן הסוס הוא מטבעו בעל חיים ידידותי ומשתף פעולה, ובהתנהגותו הוא מפגין את אופיו הרך, שאפשר לאדם לנצל אותו בקלות רבה כל כך. בעל חיים חברותי פחות היה הודף מעליו כל רוכב ומשלח אותו לדרכו.
מתוך "על סוסים ואנשים" מאת דסדמונד מוריס.